stemma logo

Home news
Archives News

 

 

News from the Latin Patriarchate

ב 22 ליוני יוכתר מונסיניור פואד טוואל כפטריארך הלטיני החדש של ירושלים. הוא קיבל הכשרה ברומא בדיפלומטיה של הוותיקן, ולאחר נקרא לחזור לחיי הנהגת המאמינים כהגמון של תוניס, הפטריארך העתידי של ירושלים מעוניין להדגיש את הבסיס הרוחני של החיים הנוצריים, ובמיוחד השמחה – השמחה של החיים במשיח. עבור מונסיניור טוואל, זה המאפיין של חיי הבשורה המונע מהכנסייה בארץ הקודש מלהירמס תחת משקל הצלב שהיא נושאת, ומסייע לה להתקדם תמיד קדימה.

מי אתה מונסיניור טוואל?

אני הילד החמישי בין תשעת ילדיהם של משפחת טוואל הירדנית. למדתי בסמינר בבית ג’אלה, ולאחר עבדתי בפטריארכיה במשך חמש שנים כמסייע, לפני שנשלחתי לרומא כדי ללמוד חוק-קנוני (כנסייתי) ומשפט בין-לאומי באוניברסיטה האפיפיורית הלטראנית. מזכיר המדינה הבחין בי, חשב שאוכל להיות מועיל, ולכן שאל את הפטריארך דאז בלטריטי אם הוא מוכן באדיבותו לשחרר את כוהן-הדת הצעיר שהייתי כדי שאוכל להצטרף אל האקדמיה הכנסייתית של האפיפיור  . הייתי שם שנתיים בלימודי התמחות. יום אחד הם שאלו אותי, "איך הגעת הנה? התבדחתי ועניתי, "אולי מישהו חשב שאני בעליו של באר נפט!?"

לאן לקחה אותך הקרירה הדיפלומטית בשירות הכס הקדוש?

ב 1976 התחלתי כצ’רג’-דה-אפיירז (מעין מזכיר השגרירות) בהונדורס אשר באמריקה המרכזית. לא ידעתי אף מילה בספרדית. אך זו הייתה בדיוק אחת הסיבות שבשלן נשלחתי לשם: ללמוד את השפה. שהיתי שם שנתיים והייתה זו חוויה נהדרת, אם כי לעיתים קצת קשה. הייתי אחראי על הנציגות בהונדורס. באותו הזמן, מונסיניור פייטרו סאמבי היה צ’רג’-דה-אפיירז בניקרגואה . בנוסף לחובותיי הרשמיים בהונדורס, שרתתי בקהילה הענייה ביותר במדינה, אך גם יפה באמת. אני זוכר את סעודת-האדון הראשונה שלי בספרדית. זו הייתה קטסטרופה קטנה בשל השפה. בסופה, הגיעה קשישה אחת כדי לדבר איתי ושאלה, Eres turco?" , האם אתה תורכי?" "לא, לא, אני ערבי". למעשה, באמריקה המרכזית כל הערבים שמקורם מהמזרח התיכון נקראו "“los Turcos מכיוון שבימים עברו הם הגיעו עם מסמכים עותומנים. בנוסף, ליוויתי את הקהילה הערבית מהמוצא הפלסטינאי, ואיתם חגגתי טבילות, נישואין, והלוויות. למרות תפקידיי הדיפלומטיים, אף פעם לא הפרדתי את עצמי מחיי הרעייה. אני אוהב את הקשר עם אנשים.

ואחרי הונדורס?

חזרתי לוותיקן, אצל מזכירות המדינה בין 1982 ו 1985. התמניתי כאחראי על 19 מדינות אפריקאיות דוברות צרפתית. במזכירות המדינה הייתה לי חוויה נהדרת עם האוניברסאליות של הכנסייה. בעיות העולם כולו מגיעות לשם. הכס הקדוש אזי מנסה לספק תגובות ופתרונות. במשך שלוש שנים יכולתי לחוות את חוכמת הכס הקדוש וסבלנותו. שום דבר אינו בהול. שום דבר. תיקים אומנם מגיעים עם חותמת האומרת "דחוף", אך כל סוגיה נלמדת ברוגע ולעומק. פגשתי אנשים מכל רחבי העולם; מאפריקה, כמובן, אך גם ממדינות ערב. ביניהם נשיאים ממדינות שונות. אכן, זה פתח בפניי את העולם הרחב ואת המימד האוניברסאלי של הכנסייה. לאחר מכן התמניתי לשרת בקהיר. הוותיקן ראה בקהיר בירה המסוגלת לאחד את העולם הערבי, עם היבשת האפריקאית, ואירופה. אך בשנת 1985, בשל ביקורו של סאדאת בישראל (ב 1977), מרבית העולם הערבי עדיין החרים את מצרים. מצב פוליטי זה לא אפשר לנציגות הוותיקן בקהיר למלא את התפקיד שהכס הקדוש קיווה שיוכל למלא בקרב מדינות ערב.

אז חזרת אל העולם הערבי?

לא, מכיוון שאז התמניתי לשרת בגרמניה ב 1988. גיליתי במדינה זו כנסייה חזקה, באמת חזקה, עשירה וגאה בעצמה, ובאותה עת כנסייה נדיבה ביותר. הצלחתי לתרגל את הגרמנית שלי תוך השתתפותי בחיי רעייה רוחנית בקהילה קטנה הסמוכה לנציגות הוותיקן. לאחר שנתיים וחצי, ב 1990, עזבתי מחדש לאמריקה הלטינית, והפעם לפירו. בלימה היו אלפי אלפים של ערבים פלסטינאים מבית ג’אלה, בית סאחור, ובית לחם. שמחתי מאוד להיות הרועה שלהם. אהבתי באמת את שליחותי כרועה בקרבם, בין אם זה להיות איתם בכנסייה או במועדון הפלסטינאי, היכן שהיו כל מיני אירועי ספורט, פעילות תרבותית, וכדומה. נשארתי בקשר עם רבים מהם וכשהם באים לפלסטין לבקר את משפחותיהם הם באים גם לבקר אותי. ההגמון של לימה אמר לי, "מה נעשה עבור הקהילה הזו אחרי שתעזוב?" למעשה, הייתי כבר היועץ של נציגות הוותיקן.

אז נועדת לשרת במשרת נציג הוותיקן?

כן, זה היה צריך להיות הצעד הבא. אך ב 1992, הגיעו חדשות מרומא: האב הקדוש מינה אותי להיות ההגמון של תוניס. הוא מינה אותי, אך בוא בעת שאל לדעתי. לא הבנתי את זה. בדיוק אז הייתי אמור להתמנות כשגריר האפיפיור. שמי הוזכר בהקשר לנציגות הדיפלומטית בכווית, אשר הופרדה מן הנציגות בעיראק לאחר מלחמת המפרץ. לא הבנתי מדוע אחרי כל השנים בשירות הדיפלומטי, הוחזרתי לשרת כרועה, אך אמרתי לעצמי שאני צריך לקבל, לא להבין, ולכן עניתי בחיוב. מאוחר יותר הבנתי שכוונות הכס הקדוש היו קשורות גם לרעייה וגם לפוליטיקה. לרעייה: ההגמונייה הייתה ללא הגמון כבר לשנתיים-שלוש, והגמונייה צריכה הגמון; לפוליטיקה: מכיוון שהכס הקדוש חפץ בהגמון ערבי במקום שבו הגמונים רבים מצרפת שרתו שם אחד אחרי השני ברציפות . בנוסף, מחוז ההגמון התוניסאי היה עדיין שייך לכנסיית צרפת, למרות שתוניס הפכה לעצמאית ב 1956. לכן, הכס הקדוש רצה להציב הגמון ערבי, המדבר את אותה שפה וחולק מסורת תרבותית זהה. דיברו איתי על שליחות שתארך שלוש או ארבע שנים. ונשארתי שם שלוש עשרה שנה. בקשתי משמונה קהילות נזירים להגיע, כדי להביא דם חדש. עבדנו קשה, בשיקום הקתדראלה, כל הכנסיות, המנזרים, והבתים. לאחר שעזבתי החזירה הממשלה את הכנסייה של דג’רבה לשירות המאמינים, אחרי שהוחרמה בזמן מלחמת העצמאות.

מונסיניור פואד, אנו יודעים שהמצב הפוליטי במשטר הטוניסאי הוא לא תמיד קל. האם בזמן כהונתך כהגמון האלמנט הפוליטי היה נוכח? האם הוא היה חזק?

הוא היה חזק. אך צריך לדעת איך להתמודד עם משטרים ערביים. בעולם הערבי, יש לנו גישה מסוימת ליחסים, ובסופו של דבר קיבלו אותי יפה מאוד. הגענו אפילו לנקודה שחצי שעה לפני שהייתי אמור לעזוב את תוניס, קבלתי שיחת טלפון ונאמר לי, ש"הנשיא בן עלי רוצה לראותך לפני שתעזוב". הייתי צריך לשנות את הכרטיס כדי לפגוש אותו. בתוניס נהייתי מודע לעד כמה מדינות ערב הן נגד הטרור. שרי הפנים של המדינות החברות בליגה הערבית היו נפגשים כל שישה חודשים בתוניס כדי לתאם את עבודתם ומאבקם נגד הפנאטיות. תשומת לב זו לענייני בטחון אפשרה לתוניס באופן מיוחד לפתח תיירות כפי שעשתה. יש לי זיכרונות נעימים מתוניס ומהרשויות התוניסאיות.

האם מצאת קהילה פלסטינאית נוצרית בתוניס?

לא, לא פלסטינאית וגם לא ערבית. כל המאמינים שלנו היו זרים. חלקם באו מן המזרח התיכון לרגל עסקים. אבל אי אפשר היה לדבר על קהילה נוצרית ערבית מן המקום.

Mgr Twal succède à Mgr Sabbah ואז, ב 2005, הגיעו החדשות על מנוייך כפטריארך-בחפיפה בירושלים?

כן. עם קבלת חדשות אילו, השאלה היחידה שצצה בראשי הייתה "למה כל כך מוקדם?" למעשה, שליחותו של מונסיניור סבאח הייתה אמורה להימשך שנתיים וחצי נוספות. שנתיים וחצי זה זמן רב. אך הן הועילו לי ביותר. הידע שלי גדל בכל הקשור לכנסייה המקומית ולסיטואציה שלה. למדתי להבחין בנקודותיה החזקות והחלשות, ולהתכונן רוחנית כרועה דרך מפגשים עם כוהנים, הגמונים, וקהילות. .

היית רחוק מארצך זמן רב, ואמרת שהשנתיים וחצי האחרונות הועילו להערכת המצב. מהם הדברים החדשים שגילית במחוז של הגמון ירושלים מנקודת מבט דתית ופוליטית?

מנקודת מבט דתית, שמחתי לגלות את מספר קהילות-המנזרים המצויות פה: ישנן כשלושים קהילות של נזירים וכשבעים קהילות של נזירות. בניהן, שתים עשרה קהילות הן קונטמפלטיביות: דבר המעורר הערצה. מנזרים אילו מהווים כוח רוחני אשר אסתמך עליו בצורה נכרת. מבחינה רוחנית זהו אוצר גדול. כמו כן, שמחתי לראות שכעת כוהני הפטריארכיה והכוהנים הפרנציסקאנים, האחראים על הקהילות בהגמונייה, עורכים את ההתבודדות החודשית שלהם ביחד. זה חידוש. אמרתי לקוסטוס, כמה שזה יפה לראות את כל הרועים העובדים באותה שליחות, מאוחדים בדרך זו. כל שנה, כוהני הפטריארכיה גם עורכים ימי התבודדות ביחד עם הכוהנים המאלכיטים והמרונים. זוהי עדות יפיפייה לאחדות הקיימת בכנסייה הקתולית במגוון זרמיה. מבחינת המצב הפוליטי, גדר ההפרדה, אשר ראיתיה כשהיא בבנייה, זעזעה אותי. בשנים הראשונות להיותי כוהן-דת, שרתתי בירדן, אך גם בראמאלה. המתח הזה לא היה קיים בימים ההם. בהחלט, היהודים היו מצד אחד והערבים מנגד, אך לא היה מתח שכזה. בזמן שתי ההתקוממויות הנקראות אינטיפאדות, לא הייתי פה. אך אני רואה את התוצאות. אני גם רואה את המאמצים הנעשים על ידי כל הצדדים. בפטריארכיה, ביקרו אותי אזרחי השטחים, אך גם נציגי הרשויות המקומיות ומנהיגים פוליטיים. הבחנתי בריבוי הנאומים, ההבטחות, המצגות, ובאותה עת אני רואה שאנו לא מתקדמים. המצב נשאר פחות או יותר אותו דבר.

מה יהיה מקומה של הפוליטיקה בשליחותך, מונסיניור פואד?

אני מעדיף לפעול כהגמון. אני מעוניין להדגיש את האספקטים של רעיית המאמינים והרוחניות בפטריארכיה, בקהילותינו, בקרב המאמינים, במנזרים, ובין הצליינים הבאים בקרבנו. כמובן, איני יכול לשכוח שכל מה שנוגע באנושות, נוגע גם בכנסייה. הפוליטיקה היא ענייני במידה והיא משפיעה על חיי אדם, על כבודם, וביטחונם. עלי לשים לב שיש לפנינו שלוש או ארבע קבוצות של מאמינים. נוצרים ושאינם-נוצרים, יהודים ומוסלמים. בין הנוצרים, ישנם נוצרים ירדנים, פלסטינאים (אשר סובלים יותר מכל), ונוצרים אירופאים אשר באו לפה לעזור, לעבוד, ללמוד, או לעלות לרגל. ישנם גם נוצרים ישראלים, ממוצא ערבי או יהודי. לא לכל הקבוצות הללו ישנן את אותן רגישויות, ובהחלט אינן רואות את הקונפליקט באותו אופן. לכן קיים קושי בהתבטאות. מכיוון שההגמון הוא ההגמון של כולם, של כולם לחלוטין, או שנרצה שהשיח ייגע בכולם או שנעדיף קבוצה אחת – שזה הקל ביותר – או שננהל שיחות מרובות כמספר הקבוצות, דבר שאינו אפשרי. אכן, אם נרצה לקרב את היהודים, המוסלמים, הנוצרים, הירדנים, הפלסטינאים, הקפריסאים, והאירופאים בוא זמנית… יהיה צורך לקחת בחשבון כל פסיק. אני מודע מאוד למורכבות של התבטאותי בציבור, בין אם בנאום או בדרשה. .

ואיך אתה חושב להתמודד עם בעיה זו?

בצורה רוחנית! אולי יטענו שזו הדרך הקלה, אך זהו תפקידה של הכנסייה למשוך את האנושות כלפי דברים של מעלה.

אך תתבקש לתת מסר פוליטי. עיתונאים אינם מרוצים מהרוחני!

אה, עיתונאים… כשהייתי ההגמון של תוניס, הם שאלו אותי על האסלאם. יום אחד עניתי להם, "אני מחכה שמישהו ישאל אותי על המשיח". אני באמת מחכה שמישהו ישאל אותי על המשיח, על הכנסייה, על מהות חיינו כנוצרים, ועל נוכחותנו בארץ הקודש. אולי אאכזב את העיתונאים בפוליטיקה, אך אומר שוב, שהפוליטיקה נוגעת לנו בכך שהיא משפיעה על האנושות. ועם זאת, ישנו מימד נוסף - הבשורה. שהרי בדיוק כל מה שאנו חווים, כל הקשיים הנגרמים על ידי הקונפליקט, צריכים לשלוח אותנו אל הבשורה. אנו צריכים להבין את הבשורה בצורה מילולית. שכן, כשהבשורה מדברת אלינו על הצלב, על הסבל, וכאשר אנו רואים את ישוע נופל… אנו צריכים להרהר על כך שלא יכול גורלו של תלמיד להיות טוב ממורו. אנו צועדים בעקבותיו בנתיב שבו הלך לפנינו. וכאשר למרות הכול אנו צועדים קדימה, ולמרות הכול אנו מוצאים את האומץ לחיות ולשמוח בחיים, מוצאים את השמחה בלתת דרשה, ולהכריז את הבשורות הטובות, זה לא בשל המצב הגיאו-פוליטי שמסביבנו, משום שמטבעם מצבים אילו משתנים: יום אחד המצבים לטובה, ולמחרת הם לרעה. לא, השמחה הזו נובעת מהבשורה. היא באה אלינו מהאחד האומר לנו: "על תפחדו, אני עמכם… את שלומי אני נותן לכם." שלומו, שהוא שלווה פנימית, שהוא שמחת החיים, שמחה במפגשים, שמחה בלקבל אחרים… את כל האחרים… כפי שהם, עם המגבלות שלהם, ועם המגבלות שלי. השמחה שלנו לא מבוססת על שיפור המצב: הסיבה לשמחה שלנו היא מפגשנו עם המשיח עצמו בתפילה וכן בשל מפגשנו עם אחרים, עימם יש לנו סולידאריות.

אם לא העיתונאים, יהיו אחרים אשר יחזרו אחריך בתחום הפוליטי.

אני נוטה לפגוש את כולם, ולקבל את כולם. אין לי שום תסביכים. שרתתי, אם אפשר להזכיר, כשמונה עשרה שנים בחיים הדיפלומטיים. שנים אילו לימדו אותי כמה דברים קטנים… יותר מזה, הם פתחו לי את הראש ואת הלב. אכן, אמונתי, ליבי, והשכל שלי, וכן נדיבותי, ואהבתי לא מוגבלים על ידי הגבולות של המחוז אשר באחריותי. אנו חייבים לאהוב את כולם. כל אזרחי הארצות שכלולים בתחום אחריותי, הם האזרחים שלי. כל תושבי ארץ הקודש הם שלי באותו אופן. אני מרגיש מחויבות אל כולם - כלפי אלוהים, וכלפי ההיסטוריה. בו בזמן, אני מודע 100% למגבלותיי. אני יודע שלעולם לא אוכל לחולל נס, אבל אני רוצה לזרוע זרעים, אני רוצה לעבוד עם אחי ההגמונים, עם הכוהנים, הנזירים והמאמינים, ולהשאיר את התוצאות להחלטתו של האלוהים הטוב…על פי רצונו, ומתי שהוא רוצה. בהווה, כשמצב מורכב מאוד, אולי עדיף לאהוב יותר, להתפלל יותר, ולדבר פחות, גם אם זה לא משמח את ידידנו העיתונאים.

אתה מדבר על לזרוע זרעים…ואילו זרעים אתה הולך לזרוע, הוד רוממותך?

את שמחת החיים! את שמחת החיים כנוצרי. ארץ הקודש היא ארץ המלמדת אותנו אורך רוח. אמרתי לך שכאשר מגיע תיק למזכיר המדינה בוותיקן המסומן "דחוף", לוקחים תמיד כמה זמן שנחוץ. הכנסייה לא חיה בדחיפות; יש לה את כל הנצח לפניה. בשירות הדיפלומטי, לעיתים מגנים את מי שדיבר הרבה מידי או מוקדם מידי… אך לא מגנים אף פעם את האחד שנשאר בשקט. זה נכון שיתר זהירות גם היא עלולה לשתק, ואינני חפץ אף בזאת. עלינו לשלב זהירות עם האומץ לדבר. וכן להכיר במגבלותינו. כאשר אנו ניצבים מול מורכבותו של המצב, אנו מוכרחים לקבל, להאזין, וללמוד להכיר את כל נקודות המבט. מעל הכול, זה הכרחי להפקיד את כל ענייננו בידי האלוהים הטוב דרך תפילה ודומייה..

ובשדה הרעייה הרוחנית, אילו זרעים תזרע?

אני רוצה לחזק את קשרי עם כוהני-הדת, הקהילות והמאמינים וכן עם קהילות המנזרים. אני רוצה להיות נוכח במחוז. הפטריארך של ירושלים מבוקש מאוד בחו"ל בכנסים, חגיגות, ובכול מיני פגישות. אני אסרב להרבה הזמנות כדי שאוכל להישאר כאן, למלא את תפקידי כהגמון, ולהיות עם המאמינים. אצטרך למצוא את האומץ להגיד ’לא’, להביע תודה עבור ההזמנות בעוד שאסרב להן ואבקש את תפילת כולם עבורנו. קשה להגיד לא. אבל הצרכים המקומיים הם לעיתים קרובות בראש סדר העדיפויות. אני מתכוון להקדיש את זמני לירדן בנוסף לפלסטין ולישראל. ירדן היא לב הפטריארכיה הלטינית: היא כוללת שני שליש מהמאמינים שלנו – מחציתם ממוצא פלסטינאי – והיא מעניקה בערך80% מפרחי הכהונה. למרות יציבותו, חלק זה של המחוז נתון אף הוא במשבר, משבר שהוא בעקרו כלכלי, שכן ירדן נמצאת בעיצומה של זרימת פליטים מעיראק. כמו כן, הגירת הנוצרים מירדן אף היא גורמת להשפעה ניכרת באוכלוסיה הירדנית; אנו חייבים לעמול, כפי שאנו עושים פה, כדי לתת לנוצרים תקווה, וסיבות טובות להישאר במזרח התיכון. מצד שני, זה נורמאלי לתת תשומת לב מיוחדת לאיבר הפגוע ביותר - פלסטין. אך הפטריארכיה כוללת ירושלים, פלסטין, ישראל, קפריסין, וירדן ויש צרכים בכל מקום. לכולם יש זכות זהה לקבל את תפילתנו, אהבתנו, ותוכניותינו, כמו למשל, בניית בתים לזוגות צעירים. דרך קשריי עם הכוהנים והמאמינים בשנתיים וחצי האחרונות, הצורך לעשות רפורמה באדמיניסטרציה של ההגמונייה אף הוא נהיה ברור לעין. קודמי עשה המון טוב. אך דם חדש מביא רעיונות חדשים. בכנסייה אין שכפול. מגוון זה עושר.

ראיינה: מארי ארמל בוליו.

מבדואי מיושב לרועה קהילה נווד

מונסיניור פואד, אנו קוראים שהיית בדואי. האם זה נכון?

כן ולא. אני שייך לשבט בדואי נוצרי, אשר הודות למיסיונר האיטלקי, מאנפרדי, אשר חצה את המדבר איתנו לפני כ 120 שנים, אימצנו את המנהג הלטיני. היינו נוודים, ואז הפכנו לנוודים למחצה. כשנולדתי, כבר היינו מיושבים, וכך היה לי בית עם גג. אימי, אשר צפתה בי משנה מיסיונים ועובר מיבשת אחת למשניה בזמן השירות הדיפלומטי עבור הכס הקדוש, נהגה לומר, "ילדי זה, נולד נווד ותמיד יישאר נווד". אך כעת חזרתי אל האוהל הגדול של הפטריארכיה המגנה על כולנו.

על קהילות המנזרים

קהילות המנזרים מורכבות בעיקר מזרים. האם אתה חושב שהם השתלבו במחוזנו בצורה מספקת?

אמרתי לך עד כמה אני חושב על קהילות אילו לטובה. עם זאת, הייתי רוצה לראות יותר מאנשי המנזרים מעורבים באופן מעשי בעבודת רעיית קהילות ההגמונייה. צריך להודות שרבים עבדו בעבר וזרעו זרעים. אני חושב במיוחד על האבות בית-ארם שהיוו את מרבית הכוהנים בפטריארכיה בעבר, ותודות לעבודתם, נולדו קריאות לשירות בהגמונייה מבין המקומיים. לכשעצמה, נוכחות הקהילות המורכבות מזרים, אינה מהווה בעיה. ירושלים קיימת עבור הכנסייה האוניברסאלית. הם השורשים של כולנו, הנוצרים של העולם. אך אני אקרא לקהילות מנזרים נוספות להשתלב בעבודת הרעייה במחוז.

ירושלים: כנסייה מקומית וכנסייה אוניברסאלית

האם יש מתח בין המציאות הכפולה של ירושלים ככנסייה מקומית והיותה הכנסייה האוניברסאלית?

אני חושב שזו אותה מציאות. הכנסייה המקומית אינה זרה לכנסייה האוניברסאלית, ולהפך. הכנסייה האוניברסאלית נמצאת בתוככי הכנסייה המקומית, בלב הקוסטודיה, ובקהילות המנזרים השונים, המהווים חלק אינטגראלי של הכנסייה המקומית והכנסייה האוניברסאלית. איני רואה שום יריבות; להפך, ישנה השלמה הדדית. זהו עושר. הכנסייה האוניברסאלית נוכחת מאוד בקרבנו ואנחנו נוכחים בה. ולכן, כשאני נוסע לאירופה או למקום אחר, אני לא מרגיש כזר. ואני מקווה שאחרים, כשהם באים לראות אותי, מרגישים בבית, בבית שלהם – בכנסייה שלהם.

לעיתים קרובות הנוצרים המערביים נדהמים לשמוע את האמונה הנוצרית בתפילה בערבית…

בשמחה, שידהמו. זה טוב מאוד. אני אוהב את זה. הייתי רוצה שיהיו אפילו יותר תדהמות כדי שהלבבות ודרכי החשיבה יפתחו. זה מדהים לפגוש פטריארך שהוא הגמון ערבי וירדני, ואני חושב שתדהמה זו היא יפיפייה. וזה יפה שאנו מסוגלים לתקשר עם כולם.

יחסים עם הקוסטודיה

האם יש לך מסר עבור הקוסטודיה של ארץ הקודש?

קודם כול, אני רוצה לבטא את הוכרת תודתי לקוסטודיה ולכל אחד מחבריה עבור כול הטוב שהם עושים. במשך השנתיים הללו, בכל פעם שהייתה לי הזדמנות לרדת אל כנסיית הקבר, בלוויית הפרנציסקאנים ’השומרים’ שהגנו עלי, שמחתי מאוד להכיר אותם. אך כמובן, הייתי אפילו רוצה שיהיו יחסים יותר קרובים ועם יתר שיתוף פעולה. לשם כך, אפגש עם הממונים. אבל הם עושים עבודה הכרחית, ואני מתפעל מהם, מעודד אותם, ומודה להם מעומק ליבי. באמת, אני מאחל ליתר שיתוף פעולה וליותר ידידות. אני כבר גיליתי שהכוהנים הערבים של הקוסטודיה הם נחמדים מאוד. הם סובבים אותי בתשומת לבם, ואני מחזיר את חיבתי האבהית.

1. המילה ’קוסטודיה’ באה מן הלטינית "custodire" , אשר משמעותה היא "להחזיק, לשמר, להגן", משמעות שיש עדיין למילה האיטלקית.

 

 

Home Page